נכנסתי לכיתה והתנגשתי עם נועה, מלכת הכיתה. נועה היא מהבנות שרק מנסות לצעוק על אחרים כמה שיותר. "תגידי לי, מה יש לך?!?!" היא צווחת, שכל השכבה תשמע.היא מסתובבת סיבוב של 180 מעלות בבת אחת והולכת לחברות שלה. הן צוחקות עלי - תמיד. אבל הפעם - כמעט בכיתי. מה יש להן? שהן לא יסתובבו וזה, אבל בלי קללות העולם היה יותר נעים... אבל מה אפשר לעשות? ככה זה החיים....
אני מתיישבת במקום שלי עם דמעות, בוכה בשקט, ופתאום נופר, הילדה הכי נחמדה (אלי בכל אופן) בשכבה, ניגשת אלי. "שיר, את בסדר?" אני לא עניתי. כאילו לא היה שם אף אחד. "שיר, תשכחי מהן. הן סתם רעות. זה באמת עודד אותי. קמתי מהכיסה. הסתכלתי לה בעיניים כמה שניות, וכך גם היא. אמרתי לה "תודה" ושאלתי האם היא רוצה לבוא איתי לארומה (גם ערפדיות צריכות לבלות קצת לא?) . היא ענתה בחיוב. כמה נעים כשיש משהו שנחמד אליך בין כל המקובלות האלה... המשך יבוא.. מה יקרה לשירן בקניון?
אני ממש שמחתי לקבל תגובות :) תודה. אני מקווה שגם פה תגיבו ותזכרו שזה רק הסיפור השני שכתבתי בחיים שלי... את הראשון איבדתי.. היום אני יותר טובה.
;){kind=link}